פסק-דין בתיק ב"ל 30302-05-12

1.         בפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 29/3/12 ("הוועדה"), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר ("ההחלטה").

2.         טענת הערעור העיקרית היא ששגתה הוועדה משלא התייחסה לנתוניו האישיים של המערער ולא נימקה החלטתה כנדרש בשים לב לנסיבותיו האישיות. נטען כי הוועדה לא נתנה דעתה לנכות שנקבעה למערער בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה הכללי.

3.         לטענת המשיב, הוועדה התייחסה למגבלותיו הרפואיות של המערער ולנסיבותיו האישיות, כמו גם לדו"ח הרופא המוסמך ולדו"ח השיקום. נטען כי קביעת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.         לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה [סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ("החוק")].

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). 

5.         על פי אמות המידה הקבועות בסעיף 209(ב) לחוק, ראשית נדרשת הוועדה לבחון "את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה"; שנית, עליה לבחון את "יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו".

בעב"ל 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.4.04) נקבעו הנחיות להבניית שיקול הדעת של פקיד התביעות או הוועדה. נפסק, כי נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר היא ליקוייו הרפואיים של הנכה כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים. הוועדה קובעת את דרגת אי כושרו להשתכר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה, ובין היתר יכולתו לחזור לעבודתו הקודמת, גילו, השכלתו ויכולתו האינטלקטואלית והפיזית.

6.         לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי הוועדה פעלה כדין ואין לומר כי החלטתה לוקה באי סבירות קיצונית.

7.         מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה: ביום 29/3/12 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער ורשמה אותן בסעיף ג' לפרוטוקול. הוועדה בחנה את הליקויים מהם סובל המערער, וציינה  כי המערער בן 38, סובל משינויים ארטרוטיים בקרסול ימין עם הגבלה בתנועות, השמנת יתר, סכרת, כאבי צוואר וגב, ונכותו הרפואית המשוקללת הינה בשיעור 50%. הוועדה ציינה כי המערער מתהלך בעזרת קב ומתיישב בכבדות, "ייתכן עקב הליקוי וייתכן עקב השמנת יתר". הוועדה נתנה דעתה לנסיבותיו האישיות של המערער, וציינה כי לדברי המערער עבד עד שנת 2009 בטייח, הפסיק עקב הפגיעה ברגל ימין, חזר לעבוד בטייח לתקופה קצרה, הפסיק ולאחר מכן ניסה לעבוד בעבודת שמירה, אך לא הצליח. הוועדה ציינה שלדעת המערער "אינו שולל עבודה ליד שולחן עבודה והרכבות".

הוועדה עיינה במסמכים בתיק, לרבות חוות דעת רופא מוסמך מיום 26/12/11 ודו"ח השיקום מיום 12/1/12. לדעת הוועדה, המערער מסוגל לעבודה במשרה מלאה, בעבודה שאינה כרוכה בהרמת משאות, הליכה ממושכת ועמידה ממושכת. הוועדה הוסיפה וקבעה, כי המערער מסוגל לעבודות חרושתיות המתבצעות ליד שולחן עבודה, כגון הרכבה, מיון ואריזה של חפצים בינוניים.

8.         הנה כי כן, הוועדה התייחסה לנתוניו האישיים של המערער, לרבות גילו ועברו התעסוקתי. החלטת הוועדה משקללת גם את השפעת ליקוייו של המערער ומגבלותיו על יכולתו לעבוד, בין היתר בנוגע לעמידה ממושכת, הליכה ממושכת והרמת משאות. לאור האמור, קבעה הוועדה שהמערער מסוגל לבצע עבודות חרושתיות בישיבה ליד שולחן עבודה. קביעתה האמורה אף מתיישבת עם השכלתו של המערער, אשר סיים 9 שנות לימוד ויודע קרוא וכתוב באופן חלקי. הוועדה אף הסתמכה במסקנתה על דבריו של המערער לפיהם אינו שולל עבודה ליד שולחן עבודה ועבודת הרכבה.

בהילוכה בדרך זו פעלה הוועדה על פי אמות המידה הנדרשות ממנה הקבועות בסעיף 209(ב) לחוק. לאור האמור, לא שוכנעתי כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

9.         המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהחלטת הוועדה מנומקת באופן מפורט וברור, נסמכת על מצבו הרפואי של המערער, ולא מצאתי שנפלה בה טעות משפטית.

סוף דבר:

10.       הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ג, (24 דצמבר 2012 ) , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: